וואו.. כמה זמן לא כתבתי כאן , וכמה דברים קרו מאז הפעם האחרונה, והמון תובנת שצברתי ולא שיתפתי..

הצבתי לעצמי יעד שאפתני ומאתגר (כתמיד..) – לכתוב תובנה אחת ליום למשך שנה , והאמת- האמנתי שאצליח , הייתי בטוחה שלא אוותר לעצמי כמו תמיד. לאורך הדרך הכתיבה הפכה להיות עבורי מאולצת, מתישה, סוחטת אנרגיה ומשם הדרך לעצירה הייתה קצרה. החלטתי שאני עוזבת את הבלוג ולא ממשיכה לכתוב יותר עד שתחזור לי חדוות הכתיבה , שאני אוהבת כל כך.

הוויתור לא היה פשוט , עבורי זה היה להודות בטעות, להיכשל מול היעדים של עצמי ומול כל הקוראים שהבטחתי להם תובנה כל יום והתייסרתי על זה לאורך תקופה. ובסוף שחררתי. סיפרתי לעצמי סיפורים שיש דרכים יותר אפקטיביות, שזה מראש לא היה הדבר הכי נכון , ועוד שלל תירוצים שישקיטו לי את הרעש שבפנים.

עבר הזמן וקורונה הגיעה וזה היה עוד אישור עבורי שלא רלוונטי עכשיו לכתוב כי הספינה רועדת. והתרכזתי בעשיה המשפחתית המבורכת כל כך וכמעט בצלחתי לשכוח מהבלוג לגמרי..

עד היום.

חזרנו מהקורונה לפני כחודש וההרעדה של הספינה אכן שינתה הלך רוח ומחשבה אצל הרבה אנשים בהיבטים האישיים והמקצועיים גם יחד ורצף של כמה שיחות עם מנהלים בכירים שהציגו כולם את אותו אתגר משמעותי בין ניהול הטווח הקצר – הטקטי לטווח הארוך – האסטרטגי הזכירה לי שפעם כתבתי על זה משהו בבלוג…. אז חזרתי אליו . והוא חיכה לי במלוא הדרו , הזכיר לי למה כל כך אהבתי את הרעיון מתחילת הדרך ואיזה יופי של דברים למדתי לאורך הזמן ואחרי שהתרפקתי קצת על הגעגועים והימים ההם שנראים רחוקים כל כך , התחשק לי פתאום לכתוב שוב…

ואז הבנתי משהו- אנחנו צריכים להעז להיכשל כדי להצליח.

וזה נכון לכל דבר בחיים- אם לא ניגש למבחן כי לא בטוח שנצליח לעולם לא נדע עד כמה אנחנו טובים ואיפה צריך להשתפר ואם לא נבקש העלאה בשכר מהבוסית לעולם לא נדע כמה מגיע לנו באמת..

אז – לא מבטיחה שכל יום אכתוב כמו פעם , אבל מבטיחה שאבוא לבקר יותר ?