זה נורא נעים להרגיש אנחנו נחוצים, שמישהו זקוק לסיוע שלנו, לעצה שלנו. הטלפון מצלצל והמיילים לא מפסיקים להגיע. ואנחנו כל הזמן בעשייה ומרגישים שתורמים ומוסיפים ערך וככל שעובר הזמן זה נראה לנו כבר סוג של טבע- לקום בבוקר לאותה העבודה , לקדם את הדברים, לפתח ולהתפתח ולהמשיך במסלול הקבוע.

לפעמים, אחרי תקופה מסוימת, מתחיל להישמע לו קול קטן בתוכנו.. הוא מתחיל חלש מאוד ולאט לאט הוא מתגבר. קול קטן שאומר לנו שאנחנו כבר לא באמת נחוצים במקום הזה. שהתרומה שלנו טובה ונהדרת שהפכה לשגרה. שדברים יכולים להתקיים ולהתפתח גם בלעדינו.

הקול הזה מפחיד אותנו , כי הוא מערער לנו את היציבות, הוא מוביל אותנו לתחושות שאנחנו לא מספיק טובים, הוא מעיר את כל חוסר הביטחון הפנימי שלנו ושם את העתיד בחוסר ודאות. לרוב, ננסה להשתיק אותו ונמשיך הלאה. זה יחזיק כמה חודשים / שנים אבל הוא כל פעם ינסה להרים את הראש חזרה.. הייתי שם.

היום אני מבינה שאם הקול הזה מגיע, למרות שהוא כואב – זה סימן שגם אני גודלת , שאני צריכה להתפתח ולהמשיך הלאה ושהארגון וגם אני רק נרוויח אם כל אחד יתפתח בדרכו ובכיווניו.

כעצמאית להרגשה הזו יש השלכות כלכליות גבוהות ומאוד קל להמשיך וללוות ארגון אם מצידו אין סיבה להפסיק ליווי , אבל קיבלתי החלטה ללכת עם האמת המקצועית שלי בכל מחיר והחלטתי לסיים את הקשר עם ארגון שלמד לצעוד את צעדיו בגאון גם בלעדיי, זו מבחינתי תוצאה רצויה שמוכיחה ששנינו הרווחנו!